סַבְתָא אַחַת, סַבָּא אֶחָד

סַבְתָא אַחַת שֶׁאִיבְּדָה מִשְׁקָפַיִם
יָשְׁבָה בַּכּוּרְסָה וְעָצְמָה תָ'עֵינַיִם,
וּכְמוֹ בַּקוֹלְנוֹעַ יָשְׁבָה הַגְבֶרֶת,
וּמָה רָאֲתָה? כְּמוֹ בְּסֶרֶט –
תְמוּנוֹת מֵחַיֶיהָ עָבְרוּ לְפָנֶיהָ.
עַד שֶׁפָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ.

גַם סַבָּא אֶחָד (וְזֹאת לֹא מְתִיחָה),
אַחֲרֵי שֶׁאָבַד לוֹ מַקֵל הֲלִיכָה
(מַקֵל שֶׁעָלָיו הוּא נִשְׁעַן כָּל הַזְמַן),
יָשַׁב בַּכּוּרְסָה וְעָצַם תָ'עֵינַיִם.
וְהִנֵה הוּא רָץ, רָץ וְרָץ קַל רַגְלַיִם.
(זֶה נֵס שֶׁקָרָה לוֹ, זֶה לֹא יְאוּמַן).