מוֹרֶה אֶחָד, מוֹרָה אַחַת

מוֹרֶה אֶחָד לְחֶשְׁבּוֹן
עַל כָּל טָעוּת קְטַנְטַנָה
הֶחְטִיף לַתַלְמִיד מָנָה
שֶׁל בּוּז וְזִלְזוּל וְעֶלְבּוֹן
וְהִגְזִים לְהוֹרִיד בַּצִיוּן.
יוֹם אֶחָד הוּא עַצְמוֹ שָׁגָה! –
הִתְבַּיֵשׁ, לֹא נִרְגַע, וּמֵרוֹב דְאָגָה
פִּתְאוֹם הִתְעַלֵף, כִּמְעַט הֶתְקֵף לֵב,
אַמְבּוּלַנְס יָשָׁר לְמִיוּן...
וּמֵאָז, כָּל בּוֹקֶר, לְשֵׁם הַבְּרִיאוּת
וּכְדֵי לִהְיוֹת נָקִי מִטָעוּת,
הַמוֹרֶה הַקַפְּדָן לְחֶשְׁבּוֹן
בּוֹלֵעַ כַּפִּית שֶׁל סַבּוֹן.

מוֹרָה אַחַת לְהַנְדָסָה
הִיא מֵעוֹלָם לֹא כָּעֲסָה.
עַל כָּל טָעוּת, קַלָה אוֹ חֲמוּרָה,
אָמְרָה זֶה לֹא נוֹרָא, זֶה לֹא נוֹרָא,
מִכָּל טָעוּת לוֹמְדִים, תַלְמִידַי,
וְכָל הַמַרְבֶּה, הֲרֵי זֶה כְּדַאי.
כָּךְ הִיא אָמְרָה, הַמוֹרָה.
וְהִנֵה, מָה קָרָה
בַּשָׁנָה שֶׁעָבְרָה?
תַלְמִיד שֶׁלָהּ
(אֲשֶׁר הָיָה כְּבָר מְהַנְדֵס יָדוּעַ),
בָּנָה בִּנְיָן גָדוֹל, טָעָה קְצָת בְּשִׁיפּוּעַ.
טָעוּת קְטַנְטוֹנֶת, זְעִירָה,
אֲבָל נוֹרָא, הוֹ מָה נוֹרָא –
לְפֶתַע הַבִּנְיָן קָרַס. וְלֹא נוֹדַע מַדוּעַ.